בטלפון היא נשמעה מהוססת. מתבגרת בקצה השני של התקופה הכל כך מאתגרת הזו. היא אוטוטו משתחררת מהצבא ועדיין מרגישה לא בטוחה. בעצמה? בסביבה? עדיין לא היה לי ברור. דבר אחד עיקרי שהבנתי, היא מרגישה לבד.
היא חששה מהמרחק (ירושלמית גאה), מלוחות הזמנים (היינו נתונות קודם ללו"ז הצבאי) ומהתהליך עצמו.
ומה זה בכלל לבד? יש לה משפחה מדהימה שעוטפת אותה, והיא נהנית לצאת ולבלות איתם בהופעות, מסעדות או טיולים. ומה עם חברות, חברים? אממממ.... כאן זה קצת שונה.
הבחורה היפהפיה הזו, הפתוחה, שמדברת בקול בטוח, רם ויציב התכווצה פתאום על הכיסא. אין יותר מידי חברים. מהיסודי? מהתיכון? מהצבא? לא, כלום. וכשהיו, ובילו יחד, היא לא הרגישה את ההנאה והשמחה, היא בעצם לא הרגישה כלום, לכן ניתקה מגע, כי מה הטעם?
מודה שהרגשתי מאותגרת. בדר"כ עבודה על נושא חברתי, אנחנו עובדים ומתרגלים "על רטוב", כשיש מקום לתרגל בו כמו בית הספר או בסיס, אבל היא עוד רגע משתחררת, מה שאומר שניאלץ לתרגל "על יבש", משמע בתיאוריה, אך ניאחז בכל מצע קיים לתרגל עליו.
אז העלמה הקסומה הזו למדה להכיר את עצמה יותר לעומק, למדה להרגיש מחדש, איתרנו את רגעי השיא שלה, ומי היא היתה בהם וסיימנו את התהליך בלי לדעת בוודאות אם המטרה הושגה (כאמור, התאמנו "על יבש").
5 חודשים מאוחר יותר, הטלפון מצלצל והיא על הקו. היא נרשמה ללימודים גבוהים ובמכינה באוניברסיטה היא הכירה שתי בנות שונות וטיפחה עם כל אחת מהן את הקשר בנפרד. כשהגיע קורס משותף לשלושתן, היא לרגע התבלבלה, מה עושים מכאן?
אז נכון שהליווי לבוגרים/ות שלי בטלפון הוא לתמיד, אבל אני מודה שזה מתוך אנוכיות, שכן אין תחליף לנחת וההתרגשות שאני חווה מהסיפורים שלהם/ן.
שלכם,
זוהר
