שבועות,
חג הקציר, חג מתן תורה, חג הביכורים.. כל שם מכיל עולם ומלאו.
כל שנה אני כותבת על החג הזה בהתרגשות, כי הוא, בשונה מרוב החגים, לא עוסק במלחמה, מעטים מול רבים, קורבנות וניצחון. החג הזה עוסק בערכים, בין אדם לחברו, בין אדם למקום ובעיקר- בין אדם לעצמו.
שבועות- על שום מה?
על שום סיום ספירת 7 שבועות מליל הסדר, מהרגע בו יצאנו לחירות. למה?
כי ברגע שאתה חווה שינוי, יוצא לחירות, לוקח זמן לעכל את המציאות החדשה, להתאקלם למצב החדש. זה קורה עם כל שינוי שאנחנו חווים בחיים: ילד שמצטרף למשפחה, מעבר לעבודה חדשה, מעבר לדירה חדשה, אצל ילדים מעבר לבית ספר חדש וכל שינוי שקורה בחיינו.
נכון, לא תמיד נדרשים 7 שבועות, לפעמים פחות ולפעמים יותר, כי שינוי מרחיב את ההתפתחות שלנו, את אזור הנוחות שלנו, וחשוב לתת זמן לעכל ולהכיל את המצב החדש, להתאקלם להתנהלות איתו, ובזמן הזה, לקבל את המעידות שלכם, את הטעויות שאתם חושבים שעשיתם, בהרבה חמלה והבנה שאתם מתרחבים עכשיו.
המסר הזה חשוב גם לילדים שלנו, שחווים את השינויים הרבים וגם לנו ההורים בקבלת השינויים שלנו וקבלת והכלת השינויים שלהם.
חג הביכורים
ביכורים הם הפירות הראשונים שמניבים עצי שבעת המינים, אותם היו מעלים לכוהנים בחג, נו, ניחשתם נכון, חג הביכורים 😉. איזה מסר מופלא זה להזכיר לנו להעריך את הפירות הראשונים שלנו, שצמחו בעמל רב, לא לקבל אותם כמובן מאליו, כי הם מבשרים את תנובת הפירות שיגיעו לאחר מכן. תנסו להיזכר בפעם הראשונה שיצרתם משהו, כל דבר- הכנתם חביתה, בישלתם פסטה ברוטב שמנת ופטריות, אפיתם חלה, ציירתם ציור מופלא, הרכבתם מבנה מטורף בלגו, השלמתם פאזל של 1500 חלקים, הנעתם רכב, כתבתם שיר או כל דבר אחר- איך הייתם מרוצים מהתוצאה? איזו התרגשות זו! חג הביכורים מזכיר לנו לעצור ולנצור את הרגעים האלה, לתת לגיטימציה להתרגש מהראשוניות הזו, לא לקבל אותה כמובן מאליו.
בדיוק כמו שאנו נוצרים את הצעדים הראשונים שהילד שלנו מתחיל לצעוד סביב גיל שנה- שנה וחצי, ככה נצרו אתם את הרגעים הראשונים שהצלחתם/יצרתם משהו וכך גם הילדים שלכם ילמדו את זה.
חג הקציר
קציר= לקצור את הפירות. לאו דווקא הראשונים. מה זה אומר לקצור את הפירות שלא ליטרלי? זה אומר לראות את ההדהוד של הטוב שאנו עושים.
ביום יום שלנו אנחנו בעשייה מתמדת. גם אם לא נראה לנו שאנחנו בתנועה, אנחנו שם. כל אחד בקצב משלו, וההדהוד של המעשים שלנו, של זרימת התנועה הזו תמיד נרמזת לנו בדרך זו או אחרת, חג הקציר מבקש מאיתנו לראות את זה. איך? ע"י הכרת והוקרת הטוב. להכיר בטוב שיש לנו במהלך כל יום עושה קסמים מופלאים, כי לא תמיד אנחנו רואים את כל הדברים האלה, ואנחנו נתונים לאנרגיית השגרה התובענית או לא שלנו. העצירה ותשומת הלב לדברים הטובים האלה נותנת להם מקום ומזמנת לנו עוד מכל הטוב הזה. שווה, לא?
חג מתן תורה
וואו, יכולה לכתוב על זה ים של מילים. כי זו לא רק התורה, ולא רק המתן, זה השילוב של שניהם שמעביר מסר עצום בעיני. אז נכון, הסיפור הוא שעם ישראל קיבל עליו את עשרת הדיברות בזמן הזה, אבל זה לא רק זה, זה המסר הזה של הנתינה לאחר, בסתר או שלא, אבל בעיקר להיות שם בשביל האחר, החבר, השכן, האדם שמולי. להעניק ממה שאני יכולה, בצורה מאוזנת, שלא פוגעת בי אבל מעצימה את האחר. התורה עבורי היא דרך הארץ, היא ההתנהלות המוסרית שלנו, "ואהבת לרעך כמוך"- על כל פרשנויותיו של המשפט הזה. הנתינה צריכה להיות מאהבה. לא מתוך הרצון או הצורך לקבל בחזרה, לא מתוך הרצון והציפייה להערכה והערצה לאחר מכן, אלא פשוט לראות את הרווח והאושר הטמון בעצם הנתינה.
לאיזה מסר הכי התחברתם?
מה נראה לכם המסר שהכי מתאים לכם לאמץ בימים אלו?
שתפו כאן בתגובות...
