"אני מרגישה מזוייפת"
זה מה שהיא אמרה לי.
אמא של מתאמן בן 13, בעודה מלווה אותו לאימון ו"חוטפת" איתי כמה דקות של שיחה מחוץ לחדר האימון.
"אני מרגישה מזוייפת כי כלפי חוץ הכל נראה מושלם. בפייסבוק, בשכונה שבה אנחנו גרים, לא מפסיקים להחמיא לי על ההרמוניה בין הילדים, על השמחה שיש לנו כמשפחה, ואיזה מושלמים אנחנו".
"ואז, אתמול, אני מגיעה הביתה מהעבודה, בשעה מאוחרת יחסית, ורואה מחזה מזעזע.
הבית נראה כאילו מישהו פרץ לבית ופיזר כל כך הרבה דברים, הילדים, כל אחד במסך אחר, ים של צלחות עם שאריות האוכל על השולחנות וכוסות בכל פינה. כל כך התאמצתי לא להתפרק, גם ככה היום היה כל כך קשה בעבודה, אבל בסוף התפרצתי. לא יכולתי להכיל את זה יותר, וזו לא פעם ראשונה שזה קורה".
ומה את חושבת על זה? שאלתי אותה
"שאני מזוייפת, היא ענתה, שכלום הוא לא כמו מה שהוא נראה, ואיך אני מעזה בכלל לצאת ולייעץ לחברות ולתת דוגמאות מהילדים שלי, מהבית שלי, אם הוא נראה ככה?"
את מה יודעת מה אני רואה כאן? שאלתי ולא חיכיתי לתשובה-
אני רואה כאן אישה נפלאה, אמא נהדרת, והכי חשוב- בת אדם, הכי אנושית שיש. כי אין מושלם, יש ימים כאלה וימים אחרים, והחמלה, היא הצידה הכי חשובה שלך לדרך, מרגע היותך אמא :)
ומה את לוקחת קדימה? מה לדעתך את צריכה לעשות כדי לשנות את המצב הזה? שאלתי, אני עם הפרקטיות המתפרצת שלי,
"לקחת את המושכות לידיים, לקבל החלטות ולהגדיר גבולות וחוקים בבית, כי הבית הוא של כולם" היא השיבה.
"אהה... וגם לשתף בתחושות שלי, כדי שבאמת יבינו".
*************
זה קורה לא פעם שאימהות של מתאמנים פונות אלי וכשהנושאים מספיק חשובים אני מעלה את זה (באישור שלה כמובן). אני חושבת שאין אמא שלא חוותה את התחושה הזו, של "על מי אני עובדת עם החיוכים והתמונה המושלמת שאני מפגינה כלפי חוץ?"
אין באמת מושלם, החיים הם לא שחור או לבן, יש 50 גוונים של אפור ;) ואדום, וצהוב, וירוק וכחול...
והכל מורכב מרגעים, גם אלה הטובים וגם אלה שפחות חולפים והאנרגיה איתה אנו נשארים היא זו שאנחנו בוחרים לקחת איתנו.
איך אתם מתמודדים עם התחושות האלה והאם אתם נשארים עם האנרגיה הכבדה זמן מה אחרי?
מוזמנים לשתף כאן בתגובות
