לאחרונה התפרסם עוד אייטם העוסקת בנידוי וחרם בבתי הספר.
מקרי חרם היו מאז ומעולם וכנראה שגם יהיו אבל בעידן הטכנולוגי הנידוי הזה עבר כמה שדרוגים.
יותר ויותר ילדים חווים נידוי או דחייה כלשהי במהלך חייהם ועכשיו זה הפך ליותר קל. אם בעבר כדי לנדות מישהו היית צריך לעמוד פנים מול פנים ולהביט לו בעיניים, הרי שהיום אתה יכול לעשות זאת במחי הודעת וואטסאפ.
יותר מזה, אמא שסיפרה לי שכיתה של הבן שלה יש 15 קבוצות וואטסאפ: ו'2 בלי רון, ו'2 בלי עידו, ו'2 בלי נמרוד וכו'. והמחשבה שיש קבוצת וואטסאפ בלי הבן שלה שוברת לה את הלב. עוד סיבה לפתיחת כמה קבוצות וואטסאפ לכיתה היא העובדה שכולנו רוצים להיות אלה שקובעים, ולא תמיד מוכנים להגדיר את כל חברי הקבוצה מנהלים. מי שפתח קבוצה הוא מנהל אותה ומחליט מי יהיה חבר בקבוצה, את מי אפשר להוציא. תארו לכם שיח נערי בוואטסאפ שפתאום מוציאים מישהו שכתב משהו שלא נראה למנהל הקבוצה. התחושות די קשות...
כאן מתפקיד ההורים להיכנס, בחכמה, לתמונה ולעקוב אחרי קבוצות הוואטסאפ בהן הילד חבר ואף לעבור על תוכן ההתכתבויות. ביחד איתו, בשיח פתוח, ללא שיפוטיות או ביקורת. זה גם המקום להכיר את הילד שלך קצת יותר טוב, אולי הוא מוביל ומסית לחרם? ולא, זה לא אומר שהוא חזק ומגובש ו"כל הכבוד לו". הילד המחרים לוקה, בדר"כ, גם בדימוי עצמי נמוך שהשפלת ילד אחר מעצימה אותו.
אז מי בדר"כ מוחרם?
אלה שחושבים שהם לא בסדר, אלה שחושבים שהם פחות טובים ואני אומרת- ילד שיודע מי הוא ומה האיכויות שלו ושלם עם עצמו- החרם לא ישפיע עליו. חרם הוא כדור שלג שגדל. ככל שאני אעלב ממה שאומרים לי או אגיב בכאב זה יגדל. ככל שלא אתייחס זה יתמוסס לו באוויר. והכוונה כאן היא לא רק להתעלם, אלא לדעת איך להגיב ממקום שלם, ממקום חזק. ילד ששלם עם עצמו לא ייתן למילים הקשות לחדור אותו.
אני מסבירה את זה כך לילדים צעירים:
אני מדמה את האלימות המילולית כשמישהו זורק עליך כדור בוץ רופש ולא במסגרת משחק- אתה רץ לתפוס אותו? אתה תכניס אותו לגוף שלך? כנראה שלא. אז בוא נדמיין שיש לך שכבת הגנה מחוץ לגוף, ואם אתה מחליט שאתה לא תופס את כדור הבוץ, הוא פוגע בשכבת ההגנה ומתמוסס לו באוויר כלא היה. אם תתפוס אותו ותכניס אותו לגופך, אז תיעלב, תיפגע וכו'.
לעומת זאת, אם מישהו מחמיא לך, מפרגן, או מעודד- זה כדור אור, אותו תתפוס ותכניס לגופך ותשמר אותו. איתו תמלא יחד עם כדורי אור נוספים את כל גופך באור.
מעורבות הורים חכמה היא קריטית כאן- הן בשיתוף עם המורה ויועצת בית הספר שיבחנו את האפשרויות לפעילויות שונות בכיתה- ציוות מחדש בתרגילים, עבודה על הדינמיקה בכיתה ועוד.
בסקר בריונות והצקה שערכו פרופ' רולידר וד"ר מירן בוניאל נסים באוניברסיטת חיפה ומכללת כינרת בפברואר 2014. עלו נתונים מדאיגים- רק 22% מהילדים בכיתות ז'-ח' דיווחו כי לא חוו מעשה בריונות/ הצקה כלשהם. כל השאר- 78%, חווים או חוו הצקה ובריונות מסגים שונים. יותר מכך, 29% מתוכם ספגו גם בריונות פיזית, מילולית וגם רשתית.
אז ניתן למנוע חרם?
כן. ברגע שהדימוי העצמי של הילד גבוה ויציב, הוא יודע מי הוא ומהן האיכויות שלו, יהיה קשה יותר לשבור אותו. וכבר בהתחלה ההצקה תיפסק כי מי שלא מגיב להצקה בכאב לא ממשיכים להציק לו.
אז מה לעשות? לחזק את הילד. ולא רק "כל הכבוד", ממש לפרט לו מי הוא בעיניכם, ואילו תכונות נפלאות וכישורים ייחודיים יש בו.
אנחנו דור מאוד ביקורתי, כלפי עצמנו וכך גם כלפי ילדינו. אם נניח את הביקורת והשיפוטיות בצד נגלה, את הילדים שלנו מחדש ונצליח לראות בהם את האיכויות האלה שעזרו להם להתמודד עם מכשולים חברתיים בעתיד.
סימני אזהרה לילד מוחרם:
*כל מקרה יש לבחון לגופו.
-אינו יוזם או מזמין חברים הביתה או יוצא לשחק עם חברים.
-משחק הרבה במחשב, לא במשחקי רשת- כלומר לבד או במשחקי רשת עם ילדים מחוץ לישוב.
-אינו מוזמן למפגשים חברתיים ופעילויות חברתיות.
-מגיע הביתה עצוב ולא משתף מדוע.
-מסרב ללכת לבית הספר.
-מתלונן על כאבי בטן או כאב ראש בבוקר.
-מגיע הביתה חבול, עם בגדים קרועים ולא נותן לכך הסבר הגיוני
-הולך במסלול הליכה שונה ופחות הגיוני לבית הספר.
-מתנהג באופן לא רגוע וטעון.
-השינה אינה רגועה.
-לוקח כסף ללא רשות או מבקש כסף נוסף מההורים ללא הסבר הגיוני.
