מתבגרים אומרים ש...
"אני שונא אותם" הוא אמר לי, ואני שמעתי "אני אוהב..". "אין לי כל קשר אליהם, אני לא מתחבר אליהם" הוא אמר, ואני שמעתי "הם חסרים לי...". "אני מחכה כבר לצאת מהבית ולחיות בבית משלי" הוא אמר, ואני שמעתי "הרבה זמן הם לא חיבקו אותי". "הם מעצבנים אותי בהטפות המוסר שלהם, בדרישות שלהם" הוא אמר ואני שמעתי "אני רק רוצה שיראו אותי".
כמה פעמים שמעתם את המתבגרים שלכם מדברים בכעס וטעונים כאילו יצאו לקרב מולכם, ואתם? מתנהלים גם ככה על אוטומט בשגרה התובענית הזו, ולא מצליחים לשמוע את הסאב- טקסט, להבין את הצורך האמיתי שלהם.
החבר'ה האלה, שכבר גדולים, שכבר יודעים מי הם, ויש להם עקרונות משלהם. הם דעתנים, נחושים, לעיתים אידיאליסטים ובעיקר מדברים בסיסמאות. וזה לא שזה רע לדבר בסיסמאות, זה נהדר, זה מחבר אותם לעצמם, לערכים שלהם (ערכים שאתם הנחלתם בהם בצעירותם), זה מעניק להם משמעות. אז החבר'ה האלה באים לומר לכם משהו גדול, הם צועקים "תראו אותי, תקבלו אותי, תאהבו אותי איך שאני", יש להם אלרגיה לשיפוטיות וביקורת, וברגע שרמז קטן לזה יצוף צפויה התפוצצות הר געש, או לחילופין, שתיקה רועמת שתעמיק את התהום שביניכם.
מתבגרים הם מבוגרים צעירים, הם זקוקים להכוונה, להארה של דרך, אך לא זקוקים להוראות. הם זקוקים לחום ואהבה (ומי לא בעצם?), הם זקוקים למיגדלור, משהו יציב שיוכלו לשוב אליו, אך לא למספנה בה הספינות קשורות. הם זקוקים לכם, לאנשים שאתם.
אז נסו להפחית מעט את האוטומט שבשגרה, להיות בהקשבה למתבגרים שלכם, לסאב טקסט שלהם, והכי חשוב, תתעלו על עצמיכם, אתם המובילים. אתם המכוונים. אתם המודל. אתם המגדלור. אתם ההורים.
שלכם, זוהר
