כך פתחתי את ההרצאה שלי ביום שישי לתלמידי תכנית ״בית שאני בלב״, תכנית המנטורינג לבני נוער בבית שאן ע"י בוגרי הישוב.

ההרצאה, שביקשה לספר את הסיפור שלי, והביאה אותו לגמרי מעומק הלב. כי בית שאן עבורי היא הבית, ותמיד תהיה, הילדות הקסומה שהייתה לי שם, החיבורים לילדי השכונה, לא לפי חלוקה לגיל, מין או גזע (כן, היה מגוון), וההווי שהלוואי וילדיי היו זוכים לו.

סיפרתי איך עד גיל 14 חשבתי שבית שאן היא המקום האידיאלי לגודל בו, עד שיצאתי ללמוד במקום אחר, בירושלים, בו סיפרו לי שבית שאן זה רק ערסים, ואני, כנראה ערסית, כי משם באתי. ועל ההבנה העמוקה שמי שמחזיק בתדמיות של שנות החמישים, כנראה תקוע שם, וזה בהחלט לא מקומי שלי.

סיפרתי על הטיולים שלי בטבע העוטף את הישוב, וכמה הוא היה לי לעזר בימים מאתגרים, וששם בעצם הבנתי שיש קורלציה בין תהליכים שקורים בטבע, לתהליכים שקורים בנפש האדם, מה שלימים היה הבסיס למשחק שפיתחתי "טבע האדם".

סיפרתי על הספקות שהיו לי עת התמיינתי לקורס מש"קיות ת"ש בצבא כשבקבוצה שלי כולן היו תושבות השרון- מרכז ולמדו במגמת פסיכולוגיה סוציולוגיה (לא ידעתי בכלל שהיה דבר כזה!) ואני למדתי ביולוגיה מחשבים. סיפרתי איך הייתי בטוחה שבגלל זה לא יקבלו אותי, ואיך התבדיתי כשכן קיבלו. ועל התובנה שאנחנו ממהרים להניח הנחות שלא מקדמות אותנו מכל מיני סיבות, ואיך עלינו לזכור תמיד שמדובר בהנחות.

סיפרתי למה הצטרפתי שנה שעברה לתוכנית ביתשאני בלב, שנכנסה לי לגמרי ללב, שהיה לי חשוב להשיב למקום בו גדלתי, שהיה לי חשוב שלבני נוער בישוב יהיה מנטור, שיראה אותם בעין אחרת, שיעניק להם נקודות מבט שונות, שיהיה להם אוזן קשבת כמו שלי היה מנטור כזה (אחרי יום שישי החלטתי לאתר אותו, וויש מי לאק).

ואם חשבתי בהתחלה שלא יהיה לי על מה לדבר, כי החיים שלי סה"כ היו רגילים, מצאתי עצמי מדברת וגוללת תובנות, שאני ממשיכה לגולל בליבי עוד מאז.
זכיתי בהזדמנות הזו, בזכות אושרת בראל, שייסדה את התוכנית המופלאה הזו, ורואה כבר מעכשיו את יום המחר ואת הטוב שקיים בכל לב ומהדהד לכל לב.

נ.ב.

כן, ההרצאה הייתה בבית כנסת, שעצם זה היה מעמד שריגש אותי מאוד.